בתקופה שבין סוף החורף לאביב מתחיל ביפן גל פריחה של עצי הדובדבן, שעובר מדרום לצפון וצובע את הכל בוורוד ולבן. זה הזמן שבו היפנים יוצאים בהמוניהם לגנים כדי “לשבת מתחת הפרחים”

כל פרסום תיירותי על יפן בתקופה שבין סוף החורף לאביב מתהדר בכותרת הכמעט בנאלית “פריחת הדובדבן”, או לפעמים בשמה היפני – “סאקורה”. ואכן, קל מאוד להתהדר בפריחה נאה שכזאת. אבל מעבר למראה המהפנט, כדאי לדעת שהיחס ביפן אל עצים בכלל ואל הדובדבן בפרט שונה ממה שאנחנו מכירים במקומות אחרים בעולם. התרבות היפנית לא רק מוקירה אלמנטים ויסודות מן הטבע, היא גם הצליחה להטמיע אותם בכל אספקט תרבותי, בעבר ובהווה.

כשאני חושב על פריחת הדובדבן אני נזכר בציטוט מתוך מ”הדרך הצרה לאוקו” של הנזיר, המשורר והנוסע בן המאה ה-17 מאצואו באשו (בתרגומו הנפלא של יעקב רז): “כשיצאתי לדרך בעשרים ושבעה בחודש השלישי, היה ערפל בשמי השחר. הירח של הבוקר המוקדם איבד מאורו, ואפשר היה לראות במעורפל את פסגת הר פוג’י. פרחי הדובדבן שעל הענפים באואנו וביאנאקה הולידו בי מחשבות עגומות, ותהיתי מתי אראה אותם שוב”.

יותר מ-80 אחוז משטחה של יפן מכוסה ביערות טבעיים ונטועים, ובארכיפלג היפני, הנמתח כל הדרך מהוקאידו הסוב-ארקטית שבצפון ועד אוקינאווה הסוב-טרופית בדרום, יש מגוון גדול מאוד של צומח. יפן לא רק שאיננה פוגעת בעציה, היא אף משמרת ומגוננת עליהם, עובדה מעניינת במיוחד כשלומדים שיפן היא אחת מצרכניות העץ הגדולות בעולם. הנה דוגמה אחת קטנה: מקלות האכילה ביפן עשויים מעץ, ולא מבמבוק או פלסטיק כמו ברוב דרום מזרח אסיה. אם לוקחים בחשבון שיפני ממוצע צורך שלושה או ארבעה סטים של מקלות אכילה בכל יום, מתקבלת כמות אדירה של עץ. אבל מקורו אינו ביפן והוא מיובא ממדינות אחרות, כמו אינדונזיה ואפילו פנמה.